חשיפה ומניעת תגובה הוא תהליך סיסטמתי של חשיפה למקור החרדה, באופן שיטתי והדרגתי מבלי לבצע פעולה כפייתית כדי להפחית את החרדה. באופן זה עם הזמן מתרחש תהליך של הכחדת החרדה, הביטואציה ולמידה מחודשת לפיו "זה לא כל כך מסוכן/ מגעיל כמו שחשבתי". "אני יכולה/ה להתמודד עם זה". 

חוקרים נוספים (פרופ' עדנה פואה ושות') הוסיפו הסבר נוסף שמכונה "תיאוריית העיבוד הרגשי". הגישה שלהם נחקרה בטיפול בפוסט טראומה, ב-OCD  ובחרדות נוספות. לפיו כאשר האדם נחשף למקור החרדה מתעוררת חרדה (על כל ההיבטים רגשי, פיסיולוגי, קוגניטיבי), כאשר התוצאה המפחידה לא מתממשת בפועל האדם לומד שמושא החרדה שלו לא מסוכנת כמו שהוא ציפה. כך באופן שיטתי קורה תהליך של עיבוד רגשי וקוגניטיבי, והביטאציה עד שמערכת החרדה הזאת נחלשת ונעלמת. התיאוריה הזו היא הבסיס לטיפול בחשיפה ממושכת (Prolonged exposure). 

חוקרת נוספת פרופ' קראסק מקליפורניה, מסבירה זאת באופן אחר. התיאוריה שלה מכונה "Inhibitory learning". היא הראתה שבמהלך החשיפה למקור החרדה (כגון, משטח מלוכלך) בזמן החשיפה כאשר לא קורה שום דבר מסוכן האדם למעשה מפתח למידה מחודשת לפיו "אני בטוח" "זה לא מסוכן" "לא יקרה לי שום דבר רע". כאשר נחשפים שוב ושוב באופן שיטתי  הלמידה המחודשת הזאת לפיו "אני לא בסכנה, לא יקרה לי שום דבר רע", מתגברת על הלמידה הישנה והבעייתית של הסכנה עד שהיא נעשית דומיננטית ואז החרדה יורדת. כלומר הלמידה הבריאה מנצחת ותופסת מקום משמעותי יותר מהלמידה הישנה. לאט לאט הידע הישן של הפחד והסכנה נחלשים ומוכחדים. ואילו הלמידה הבריאה והאדפטיבית נהיים מרכזיים.