פציעה מוסרית רלוונטית לאנשים רבים גם למי שאינו חייל או ממקצועות הרפואה. במכנה המשותף למצבים הללו הוא התנהגות או הימנעות מהתנהגות שקשורה להפרה על ערך מוסרי חברתי או אישי. פגיעה באחר או תחושת בגידה באדם אחר.

ניקח לדוגמה את משה (שם בדוי)  שפצע  באורח קשה הולך רגל שהתפרץ לכביש לאחר שלא הצליח לבלום בזמן. משה עשה את כל שביכולותיו להגיש עזרה ראשונה ואף הזמין אמבולנס. לאחר מכן הוא ביקר את הפצוע בבית החולים. התאונה נחקרה במשטרה ואצל הגורמים המתאימים ונמצא כי למשה אין כל אשמה או אחריות לתאונה. עם זאת כבר חודשים רבים שהוא אינו מצליח לישון טוב בלילה. הוא מלא בתחושות אשמה על הפגיעה באדם השני ועל ההשלכות שהיו לכך על חייו. 

 ליטץ (2009) התמקד בהיבטים הקוגניטיביים, ההתנהגותיים והרגשיים של הפציעה המוסרית. על פי תפיסתם, אחרי שהתנהגות מסוימת נתפסת כהפרה מוסרית מתרחש דיסוננס קוגניטיבי, מה שמביא להאשמה עצמית, ובעקבותיהם לתחושה של בושה, אשמה או חרדה, מה שעלול להוביל לריחוק חברתי. בנוסף, מצב רוח ירוד, פגיעה וחבלה עצמית שעלולות להתעצם אצל האדם הסובל מפציעה מוסרית מעלות את הסיכון לנטיות אובדניות.

פציעה מוסרית בזמן משבר הקורונה

פציעה מוסרית רלוונטית במיוחד לרופאים ולמקצועות פרא רפואיים אשר עוסקים בחיי אדם ונאלצים לקבל החלטות גורליות בנוגע לטיפול בחולים וחיי אדם.

ניקח לדוגמה את ליטל (שם בדוי) אחות במחלקת קורונה, שבזמן שיא של גל קורונה נאלצה להתמודד לבד עם מחלקה מלאה בחולים קשים. באחד המשמרות הארוכות בזמן שהיא הייתה לבד במחלקה ונתנה טיפול מציל חיים לחולה אחד התברר שהיה חולה אחר שנפטר במחלקה. ליטל ידעה שהיא עשתה את המקסימום לטפל בחולים עם הציוד הרפואי והכלים שהיו לרשותה באותו זמן. עם זאת היא המשיכה לחשוב על אותו חולה שנפטר ובני משפחתו. היא הרגישה אשמה על כך שלא יכלה להציל את חייו. כמו כן היא התמלאה בכעס כלפי הנהלת בית החולים והממשלה על כך שהיא נאלצה לעבוד שעות רבות ובתת תקינה וציוד רפואי לא מספק.